צומת-התנועה לציונות מתחדשת נ' ח"כ משה שרוני ואח'

החלטה

בפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה.

עילות הבקשה לסילוק על הסף הן חסינות משפטית ממנה נהנים המבקשים 1-2 כחברי כנסת לשעבר, אי שפיטות ההסכם בהיותו הסכם פוליטי מובהק, ואי חוקיות הסעד המבוקש ע"י התובעת בתביעתה.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה ובנספחיהן, מצאתי לנכון להעתר לבקשה לסילוק על הסף, מטעמיה המרכזיים, וכמפורט להלן:

א. חסינות משפטית עניינית של המבקשים 1-2:

סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 קובע:

"חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת". (...)

"חסינותו של חבר הכנסת לפי סעיף זה תעמוד לו גם לאחר שחדל מהיות חבר הכנסת."

הפעולות נשוא התביעה דנן, אשר עליהן מלינה המשיבה, קרי: חתימת ההסכם הקואליציוני עם המשיבה ע"י המבקשים 1 ו-2 ובהמשך לכך חזרתם במפתיע לסיעת "גיל", לאחר שמספר חודשים קודם לכן פרשו המבקשים 1, 2 ו-5 ממנה וחברו למשיבה, הינן פעולות מובהקות למען מילוי תפקידם של המבקשים כחברי כנסת, ומצויות בלבו של מתחם שיקול הדעת וחופש הבחירה של חבר הכנסת, עליו נועדה החסינות העניינית להגן.

מטרת החסינות היא, כי בהחלטותיו ובפעולותיו של חבר הכנסת במסגרת תפקידו הציבורי, יתן חבר הכנסת דין וחשבון אך ורק בפני הבוחר ביום פקודה, וכי אלה לא יושפעו משיקולים ומניעים כספיים, לרבות החשש להיתבע תביעה כספית על "הפרת התחייבות" – בין אם ע"י מפלגתו, בין אם מפלגה אחרת ובין אם ע"י מי מציבור הבוחרים שנתן לו את קולו. ראו: בג"צ 5151/95 ח"כ רן כהן נ' שר המשטרה משה שחל ואח', פ"ד מט(5) 245, 254-255, מפי כב' הנשיא ברק.

לפיכך, חלה על המבקשים 1 ו-2 חסינות מהותית, המונעת את הגשת התביעה נגדם לגבי הפרת ההסכם הנטענת. כך גם לגבי פעולותיו של המבקש 1 כחבר כנסת בנוגע להפקדת השיקים של המשיבה.

ב. הסעד המבוקש ע"י המשיבה אינו נובע מההסכם, ומנוגד לחוק מימון מפלגות:

טרונייתה המרכזית של המשיבה הינה כי עקב חזרתם של חברי הכנסת המבקשים 1 ו-2 לסיעת "גיל", נמנע ממנה לקבל את כספי מימון המפלגות עבורם, בסך של 840,000 ש"ח, כפי שציפתה לקבל בהתאם להסכם, ועל כן היא תובעת מהמבקשים 1-4 פיצוי או שיפוי בגובה כספים אלה, סכום שהינו חלק הארי של התובענה.

סעד מבוקש זה אינו עולה מלשון ההסכם או מפרשנותו התכליתית כהסכם חוקי העולה בקנה אחד עם הוראות חוק מימון מפלגות. נהפוך הוא: פרשנות ההסכם כהסכם "ממוני" המזכה בסעד של שיפוי על כספי מימון המפלגות שלא נתקבלו ע"י המשיבה כתוצאה מפרישתם של המבקשים 1 ו-2 ממנה וחזרתם לסיעת "גיל", תהפוך את ההסכם להסכם בלתי חוקי העומד בסתירה להוראותיו הקוגנטיות של חוק מימון מפלגות.

כפי שפורט ע"י הלשכה המשפטית של הכנסת בתגובת ועדת הכנסת לבקשת המשיבה בבית המשפט המחוזי (שנדחתה) למתן צו מניעה זמני שימנע מועדת הכנסת לדון בהתמזגות המבקשים 1-3 עם סיעת "גיל" (נספח 2 לבקשה): "על פי חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973, המימון השוטף של סיעות בכנסת מחושב בהתאם למספר חברי הסיעה בכנסת, באופן שהתפלגות או התמזגות של סיעות משפיעה על היקף המימון. כך, סעיף 13(א) לחוק מימון מפלגות קובע, כי במקרה של התפלגות או התמזגות של סיעות יחושב המימון השוטף בהתאם למספר החברים החדש של הסיעות; (...) מימון ההוצאות השוטפות של סיעות, אם כן, הוא תוצאה של בחירתן של רשימות מועמדים לכנסת, מימון הניתן לצורך הפעילות הפרלמנטרית ולמימוש סדר היום הפוליטי. ההוצאות השוטפות הן פרי של מספר חברי הסיעה ומספרם משתנה בהתאם להוראות הקבועות בחוק הכנסת, ובכללן ההוראות בדבר התפלגות מסיעה והתמזגות סיעות. אין לסיעה זכות קנויה לקבל מימון בסכום מסוים והכל כפוף להוראות החוק ולשינויים העוברים על הסיעה במהלך כהונת הכנסת בכפוף להוראות שבחוק."

חוק מימון מפלגות הינו קוגנטי, וממילא אוסר על עריכת עסקאות, דיספוזיציות או "הבטחות פיצוי ושיפוי" על כספי מימון מפלגות שסיעה אינה זכאית להן בהתאם להוראות החוק, ועל כן פרשנותה (החד צדדית והבלתי מעוגנת) של המשיבה את ההסכם הקואליציוני בין הצדדים, כמקנה זכות כספית לפיצוי או שיפוי על כספי מימון מפלגות – עומדת בניגוד לחוק ואין לקבלה, ודאי שאין להעניק כל סעד על פיה. אין ספק, כי אילו ניסו הצדדים להכליל בהסכם הקואליציוני ביניהם הוראות מעין אלה שהמשיבה מבקשת לקרוא לתוכו בדיעבד, היה ההסכם נפסל מניה-וביה ע"י ועדת הכנסת.

מסיבה זו לבדה, דין התובענה להדחות, בכל הנוגע לפיצוי/שיפוי על כספי מימון מפלגות שלא נתקבלו ע"י המשיבה עקב פרישתם של המבקשים.

ג. ההסכם הינו הסכם פוליטי מובהק ועל כן הפרתו הנטענת אינה מקנה סנקציה כספית:

ההסכם הינו במהותו הסכם קואליציוני בין מפלגה (המשיבה) לבין חברי כנסת (המבקשים 1-2, 5) שהינם חברי סיעה אחרת (המבקשת 3), שביקשו "לאחד כוחות" מבחינה פוליטית ולפעול במשותף. אמנם, המדיניות השיפוטית הנוהגת התרחקה כברת דרך מהגישה ששררה בעבר, לפיה הסכם פוליטי אינו שפיט, וכיום מקובלנו כי גם חוזים פוליטיים נתונים לפיקוח משפטי, בכל הנדרש להגנה על האינטרס הציבורי הנוגע למחלוקת, וכן לפיקוח על תקינות השלטון וחוקיות פעולתן של הרשויות. כדי להבטיח את תקינות המשטר ושמירה על ערכי היסוד וטוהר המידות, נוטה בית-המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, בעשורים האחרונים, להתערב בהסכמים פוליטיים ולהושיט סעד במקרים בהם היה חשש לפגיעה בהוראות החוק או בתקנת הציבור. ראו סקירה מקיפה של הפסיקה ודעות המלומדים בעע"מ 5042/01 זיד נ' פארס, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, ובה"פ (חי') 126/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (פורסם במאגר נבו) מפי כב' השופט עמית.

אך בכל הנוגע לתביעות שעילתן במשפט הפרטי, כגון תביעות אכיפה או תביעות כספיות, שונים פני הדברים. נקודת המוצא לפרשנות אומד דעת הצדדים להסכם פוליטי היא, כי אינם מתכוונים להקנות להסכם השלכות משפטיות-כספיות במקרה של הפרה, ולאפשר תביעה על פיו בבית המשפט. החובה לקיים הסכמים פוליטיים היא על כן חובה פוליטית, ציבורית או מוסרית, ועל כן הסנקציה על הפרתם היא במישורים אלה, ולא סנקציה משפטית-כספית בתחום המשפט הפרטי. ראו: ד' פרידמן ונ' כהן, דיני חוזים, כרך א', עמ' 360, 366; י' זמיר, "חוזים פוליטים", ספר לנדוי (כרך ב', בורסי, תשנ"ה) 779, 790.